דמעות בדמעות נגעו- עד להיכן הידרדרו אנשים הנקראים חרדים וד" ל

דמעות בדמעות נגעו

כ"ג סיון תשע"ה.

שעת בין הערביים. זה עתה סיימה מירל את תפילת המנחה; פוסעת לאחוריה שלשה צעדים בשפיפות קומה, מרימה סבתא את ראשה מעם הסידור הבלוי והמוכתם, ומקנחת בערימת ממחטות נייר את שטף הדמעות הזולגות וניגרות מאין הפוגות.

רודפות המחשבות, מעורבבות ומטורפות זו בזו כמין מעשה אילפס, אין הדעת מיושבת דיה ואין הנפש שוקטה לערוך בהם סדר. להרפות מעט, לעצור קימעא את אשד הרגשות המתפרץ, לחזק את העמידה היציבה חדורת האמונה לנוכח סופת התחושות המאיימת.

העשתונות מבולבלים. השמחה והיגון, ההודאה וצידוק הדין חגים ונעים במחול מסחרר. הן בדיוק ברגעים אלו, במרחק לא רב, כברת דרך קטנה, יוכבד הנכדה היקרה נכנסת לחופה. אם תטה אוזן כאפרכסת אולי ישיגוה הצלילים, או שמא ינוסו מפניה בלעג מר

מה רב הוא האושר וכמה גדולה החדווה. מקרב הלב נערמות הברכות למכביר, להקמת בית נאמן בישראל, לשפע ברכה עד בלי די בכל מילי דמיטב, הן היא בשר מבשרה, נתח מנשמתה. על ערשה ועל ערש אמה יולדתה התנודדה שעות ארוכות להשקיט בכייה, על ברכיה במסירות ובאהבה אין קץ גודלה, וכאן במעון הדל, בין הקירות המקולפות והאריחים השבורים, נוצקו האדנים והונחו היסודות.

אלוקים עדי, היא מהרהרת בעוגמה, כמה דמעות נשפכו בעת הדלקת הנרות בימי שבת ומועד, בשיגרת יום-יום ובכל עת מצוא – "וזכנו לגדל בנים ובנות צדיקים וצדקניות", שרק ימשיכו לאחוז בשרשרת הדורות… שלא תינתק השלשלת.

אבנים כבדות מעיקות על הלב. אהה, כה קרוע ומיוסר הנהו, פצוע וחלוק לרסיסי רסיסים. לא קלה היא המעמסה. לשמוח ולהתחנן, להודות ולייחל, ועם זאת – להבליג על העלבון הצורב והבלתי נתפס.

מורגלת היא כאמא זה רבות בשנים, לכסות באהבה על פשעים, להעריף ללא גבול מבלי לצפות לגמול, לסלק בחמלה מרירות וכעסים ולהשיב טובה כנגדם בכפליים.

אך כמה תוכל עוד לספוג, היעמדו לה תעצומות הנפש לעת כזאת? היתוש האימתני אינו פוסק מלנקר במוחה; איי, אפילו הזמנה בדואר אינני שווה… היא מחוירה ומסמיקה חליפות, מתביישת ונכלמת בילדיה, פירות טיפוחיה.

היא עמלה ומתאמצת להסיט ממחשבתה את הזכרון הטורדני. הן לא מכבר הוכנס בן בנה בבריתו של אברהם אבינו, או אז בחר הבן דווקא לשתף בשמחה, להזמין ולהודיע. מתוחים וחוששים שירכו את רגליהם לאולם, לבושים במיטב מחלצותיהם, והנה המקום ריק מאדם. מה אירע? טעו ביום? הם צבטו את עצמם שוב ושוב, התקשו להאמין שהם אינם הוזים. אוי, כמה תמימים ונאיביים היו לחשוב שהנה התממשה לה התקוה כי השפיות וההתנהלות האנושית החלו לשוב למחוזותינו. לא, אך מקסם שווא הוא זה, למול תעתוע המציאות הנראית כחלום בלהות – לילה אפל שכולו ארוך.

כעת צץ והתגנב הספק, לו היתה הבחירה בידך, מה עדיף? לו היו שואלים אותי, היא מצחקקת מרורות, דומה עליה כאילו מצפים למוצא פיה, בררי לך מיתה יפה.

***

ר' אלעזר התחבט בינו לבין עצמו, קשתה עליו הישיבה בשיעור הדף היומי הקבוע בין מנחה לערבית בו הוא משתתף, כאילו אינו 'מחותן' כיום. הוא מרגיש שעיני הכל ננעצות בו כשפודים בוערים במבטים נוקבים, ספק מאשימים ספק מרחמים. בשרו נעשה חידודין חידודין, הידים נאחזות ברישול בכרך הגמ', הריכוז ממנו והלאה, ומבוכתו גוברת עם הדקות הנוקפות.

בהחלטה אמיצה של רגע הוא מחליט שלא עוד, אינו מסוגל להניח לה להיוותר בדד עם עצמה. לאחר דפדוף מהיר לעמוד השער, שלא תובלט הבריחה, הוא גורר את עצמותיו באנחה חנוקה לעבר הפתח. היאך זה נדמו עליו רגליו כעמודי פלדה? מרוקן וסחוט עד לשד עושה את דרכו הביתה, שומר בעד דמעותיו לבל תפרוצנה ברחובה של עיר.

ובתוך כך, בניגון חרישי של גמרא לופתת בו התמיהה, האם כך היא דרכה של תורה? האומנם, זו חטאתי וזה פריה, כך נאה וכך יאה לי בזקנותי?

הכוחות עוזבים אותו בהתמדה, אילולי החיזוק והעידוד שקיבל אמש בירושלים במנה גדושה, היאך יכול היה הגוף לשאת את הנפש המטולטלת. קצרה וקולעת היתה ההדרכה הרחימאית: 'תמסור להם שאתה ממשיך להיות הסבא שלהם, גם תאמר להם שאין בלבך על הבת שעושה את רצון בעלה'. ההשתתפות והנשיאה בעול של ראש הישיבה כמו חיים לנגד עיניו. אהה, כמה מרוממת היא תגובה שכזאת, וכמה רחוקה מהאוירה הסדומית אותה הוא נושם וחווה.

הוא מרחיק נדוד במחשבתו אל מרגלות הר הזיתים, סמוך ונראה למקום המקדש, על יד אבשלום הבן הסורר המורד באביו; הוגה בדמיונו בדוד מלכנו הזועק שבע פעמים בני, בני. בפער של דורות ומעמדות, אך אותו כאב תופת חד ומייסר מהול ברגשי חמלה ואבהות אין – סופיים.

***

ומתחת לכלונסאות האפריון, מצטופפים להם קרובים ורחוקים, מסיתים ומוסתים, אלו לצד אלו בחדוה של מצוה. יש שנתבשמו ונשתכרו בנצחון הנקמה, מדושנים ומעונגים במתיקותה, ויש מהוססים יותר, אשר מצפונם לא שבת לגמרי, נאחזים בקרנות מזבח הציות העיוור למצוות המחיה. שמחה מיוחדת היא, ולא בכל יומא מתרחיש ניסא, לבנות את הבנין על החורבה, לרקוד ולפזז על שלוליות הדם והדמעות.

אי-אלו דמעות של התרגשות ודביקות ב'מצוה לשמוע דברי חכמים' נתלו בעיני מעתיקי השמועות הנלהבים, וכל העם – למגדול ועד קטן – רואים את הקולות ואת הלפידים. דמעות בדמעות נגעו.

***

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s