לכל ההורים ומנהלי הישיבות הנוהים אחרי העדר והנחיותיו השרירותיות של ועד הישיבות, בשליחת
ילדיהם אל מלתעות 'לשכת הגיוס', אנא תעיינו בכתבה שלפניכם, ותבינו כי גם לו יצוייר שהילד שלכם
ייצא בעה"י שלם, אתם נושאים באחריות על אותם אחוזים הנופלים טרף למנגנון השמד והמסיון הצבאי
שמופעל שם בלשכה הס"מ, כאשר לשכת הגיוס דהיום איננה אותה לשכה טכנית ותמימה שבני הישיבות
הכירו מאז קום מדינתם, אלא מדובר בלשכה המפעילה ציד נפשות חמור ביותר, כשדמם ונשמתם של
אותם צעירים היא על אותם השותפים בקשר חמור שבשתיקה אם לא גרוע מכך במעשה נבלה מחפיר זה.
להלן הכתבה (עם טעויות הכתיב כפי שהם מופיעות בישראל היום):
* * *
לנערים אני מנסה חרדיים להגיע אומ כדי לתת
התגייס להם . אני שהגיוס יודע להם יעשה טוב
כשסמ"ר משה ברוכים מסתובב בשכונות החרדיות בירושלים, הוא סופג קללות ויריקות › אולי
זה מפני שהוא עצמו חרדי, שאחראי לגיוס צעירים חרדים לצה› ל" "בהתחלה פחדתי מאוד,
אבל הצבא לימד אותנו איך להיזהר" › היום הוא לא חושש להתראיין בפנים גלויות ולהצהיר:
"יש לא מעט חרדים שהולכים לעבוד ורשומים כאילו הם עדיין בישיבה. מבחינתי זה גזל. אני
מצפה מהם לתרום את חלקם"
מיכל יעקב יצחקי
צילומים: יהושע יוסף
[/SIZE]המראה של חרדי במדים הוא לא קל לעיכול ברחוב החרדי. ביום ראשון השבוע הותקף אוטובוס של לוחמים מגדוד נצח יהודה החרדי בשכונת מאה שערים בירושלים. עשרות המפגינים, שמחו נגד מעצר של צעיר חרדי שהשתמט מצה"ל, קראו לעבר החיילים "חרדקים," "געוולד" ו"ציונים החוצה."
את ברוכים זה ממש לא הפתיע. "מגיל צעיר מל – מדים אותם שחיילי צה"ל הם חזירים שטניים מוצצי דם. אז כשאני הולך בשכונות החרדיות במדים, תלמידי הישיבות והילדים הקטנים מסתכלים עלי בבוז ובסלידה, כמו מצורע שצריך להקיא מהחברה החרדית. עדיין חשוב לי להדגיש שאלה שמסיתים נגד הצבא ונגד החיילים הם קומץ קטן.
"אני יודע היטב מה החיילים שנקלעו להפגנה הזאת הרגישו, אבל לא צריך לתת לזה במה גדולה מדי. זאת לא פעם ראשונה ולא פעם שנייה. בעבר הם גם באו להפגין מול לשכת הגיוס בירושלים. עשו קצת רעש, צעקו, קיללו והלכו. בשורה התחתונה, יש שינוי בציבור החרדי, בני נוער מתעניינים היום בגיוס יותר מאי פעם.
בשנה האחרונה הוא זכה ללא מעט איומים וטל – פונים מטרידים מגורמים בקהילה החרדית, שניסו להפחידו ולהניא אותו מביצוע תפקידו, בעקבות קמפיין החרדקים (ראשי תיבות לחרדי קל דעת, אבל למעשה כינוי גנאי שמורכב מצירוף של חרק וחיידק.(
בפליירים ובפשקווילים שנתלו בשכונות החר – דיות צוירו קריקטורות של חיילים, הנראים כמו חזירים. ברוכים מראה לי צילום של פשקוויל כזה, שעליו מתנוסס ציור של חייל חרדי במדים עם אף ואוזניים של חזיר, ובידו ספר תורה. על הפשקוויל נכתב: "נסחפתי אל חיי הבטלה, ישבתי על הב – רזלים בשכונה, טבעתי בירוקת המבאישה, שלחו אותי לבלבל את בחורי הישיבה ולייבש להם את הנשמה. אני עובד עליהם עם סיסמאות מהגמרא, אבל בפועל אני דבר אחר לגמרי. אז מי אני? הח- רדק מלשכת הגיוס."
הקמפיין התחיל חודש לפני שברוכים התגייס, "אבל לקח לזה זמן להיקלט. שבוע אחרי הגיוס נכנסתי לשכונת מאה שערים עם מדים כדי לקנות חלות, ולא עשו לי כלום. היום כבר בלתי אפשרי להיכנס לשם עם מדים."
לפני שנה הוא התחיל להרגיש את ההסתה על בשרו. "האווירה נעשתה לא נעימה. השתדלתי להימנע מכניסה לשכונות חרדיות, כדי לא למשוך אש. השיא היה כשהם פירסמו חוברת שנקראת 'חו – ברת הציידים,' שבה הופיעו שמות, תמונות, כתובות וטלפונים של כל החיילים החרדים ואנשי משרד הביטחון שמעודדים גיוס חרדים.
"אם עד אז השם שלי עבר מפה לאוזן, מאז פר – סום החוברת הוא התפשט כמו אש בשדה קוצים. וזה היה מפחיד. הייתי מקבל עשרות טלפונים מטרידים ביום, חלקם ממספרים חסויים כדי שלא אוכל לחסום אותם. היו שואלים אם אני משה, וכשעניתי שכן, התחילו לקלל אותי שאשרף בגיהינום, שהשם ייקום דמי. פעם אחת הם גם איימו שישרפו לנו את הבית.
"פחדתי מאוד. היו חיילים ששמם התפרסם בחו – ברת, וריססו להם כתובות נאצה מתחת לבית או ניקבו להם את הגלגלים של האוטו. אני זוכר שבכל פעם שהלכתי עם מדים בשכונות החרדיות, הרגשתי כמו מטרה נעה.
"בהתחלה הצבא הורה לנו לא להסתובב עם מדים, מחשש שיפגעו בנו. תידרכו אותנו איך להתנהג. אמרו לנו לבדוק את האוטו לפני שאנחנו נכנסים. לעשות סימני זיהוי נסתרים על האוטו כדי לדעת אם מישהו נגע בו, ובעיקר להיות ערניים ודרוכים בכל פעם שאנחנו יוצאים מהבית.
"מעבר לפחד שלי על עצמי, פחדתי גם על אמא שלי ועל האחים שלי. זאת היתה תקופה לא נעימה."
שקלת להחליף טלפון?
"אומרים שאין כזה דבר פרסום שלילי. כל פר – סום הוא פרסום, וגם פה זה הוכיח את עצמו. בזכות החוברת, שפירסמה את השם שלי, קיבלתי הרבה מאוד פניות מחרדים מתלבטים, שהצליחו להגיע אלי בקלות. הם עשו לי פרסום חינם.
"היום, בעקבות עבודה של הצבא והמשטרה, כמות ההטרדות פחתה כמעט לאפס, וכמות החרדים שה – תגייסו בשנה האחרונה עלתה, כך שהקמפיין אולי דווקא עזר לנו."
ההתנגדות הרבה ברחוב החרדי לא גרמה לך לחשוב שאולי עדיף שלא יתגייסו?
"ממש לא. אני חושב שמי שלומד באופן רציני בישיבה וחי לפי 'תורתו אומנותו' צריך להמשיך ללמוד תורה. אבל יש לא מעט שלא לומדים בי – שיבה והולכים לעבוד, ורשומים כאילו הם עדיין בישיבה. מבחינתי זה גזל. מהם אני מצפה להתגייס ולתרום את חלקם."
אבל כשאני הולכת איתו ברחוב, אני רואה גם חבר'ה צעירים שמביטים בו במבטי הערצה, חלקם אף מע – זים להישיר אליו מבט ולהגניב חיוך אוהד. "זאת תופעה שלא היתה קיימת פעם. אלה בחורים בני ,20 ,18 שלא מסתדרים בישיבות שלהם ומפנטזים על היום שבו יהיה להם אומץ לעמוד מול משפחתם ומול החברה החרדית ולהגיד שבמקום ללמוד בישיבה, הם מתגייסים לצה"ל.
"אני מנסה להגיע אליהם כדי לתת להם את האומץ הזה. אני מאמין שגיוס יעשה להם טוב, ואני גם יודע בפני אילו חששות הם עומדים. אני ממש רואה בזה שליחות, לא רק תפקיד."
כרזות מתוך קמפיין החרדקים. "עשו לנו פרסום חינם"
הוריו של ברוכים, יורם ,(56) יבואן של מוצרי חשמל, ורונית ,(56) עקרת בית, היו זוג חילוני לכל דבר. שניהם שירתו בצה"ל, האב בחיל החימוש והאם כפ – קידה טכנית בחיל האוויר. הם נישאו בגיל 31 ועברו לשכונת פסגת זאב בירושלים. שם נולדה בתם הבכורה, עדן ,(23) ושנה אחריה – משה. בתקופה ההיא החלו ההורים ללכת להרצאות שקירבו אותם לדת. כשמשה היה בן שנה, הם חזרו בתשובה והפכו לחרדים. "מאז שאני זוכר את עצמי, אני חרדי. אני לא מכיר צורת חיים אחרת, וטוב לי עם זה.
"כל חיי התחנכתי במסגרות חרדיות. ביסודי למ – דתי בתלמוד תורה 'יוסף לקח' בירושלים. אחר כך למדתי בישיבה הקטנה 'לב אליהו' בשכונת רמות, ובגיל 17 עברתי לישיבת 'ראשית חוכמה' שבהר חוצבים."
יש לו ארבעה אחים. עדן, האחות הבכורה, עשתה שירות לאומי במשטרה. רועי (21) הוא תלמיד ישיבה. האחיות הצעירות טליה (16) ומעיין (14) לומדות במוסדות חינוך חרדיים לבנות.
לפני חמש שנים התגרשו ההורים, והאב עבר להתגורר בשכונת גילה. האם והילדים, ובהם משה, גרים עד היום בפסגת זאב, אף על פי שמדובר בשכונה לא חרדית.
ההחלטה להתגייס לצבא החלה לנקר אצל ברוכים בסביבות גיל .18 "לא הסתדרתי בישיבה הגדולה, ואחרי שנה שהייתי שם עזבתי והלכתי לעבוד אצל אבא שלי במחסן של מוצרי החשמל. הרגשתי שאני מחפש משהו אחר.
"באותה תקופה היה לי חבר טוב שהתגייס לגדוד החרדי נצח יהודה בחטיבת כפיר הוא היה לוחם, ות – מיד חזר מאוד מרוצה. כשהתייעצתי איתו, הוא אמר לי שאם הלימודים לא מספקים אותי, כדאי לי להתגייס.
א' ביקש לפגוש את ברוכים ברחוב במקום בלשכת הגיוס. "לא ציפיתי שיהיו פה הרבה חרדים, כנראה שזה בגלל החגים," הוא אומר בלחץ, "אני ממש מפחד שמישהו יראה אותי איתכם ויצלם. אם ההורים שלי יידעו שאני רוצה להתגייס, אני אבוד"
"עברתי הרבה מאוד לבטים ביני לבין עצמי. החברים שלי מהישיבה, שסיפרתי להם שאני שוקל להתגייס, ניסו כל הזמן להניא אותי מזה. היו מביאים לי חוברות נגד הצבא. אמרתי לעצמי: אם הצבא כל כך משחית ואני אתקלקל בו, אז עדיף שלא אתגייס.
"אבל אחרי חצי שנה הצורך התעורר שוב. התייעצתי עם בן דוד חילוני, ששירת בפיקוד העו- רף, והוא מאוד המליץ לי על זה. בסוף זה קרה, בן רגע. החלטתי שאני עושה את זה, ולמחרת נסעתי ללשכת הגיוס בירושלים ואמרתי: שלום, באתי להת – גייס. קיבל אותי רס"ל איתמר שטרית, שהיה בתפקיד שאני נמצא בו היום."
ההורים שלך תמכו בהחלטה?
"הם תמיד אמרו לי שהם רוצים את הכי טוב בש – בילי. ברגע שהחלטתי שהצבא זה המקום שבו אני רוצה להיות, הם היו לצידי לאורך כל הדרך ואני מאוד מעריך אותם על כך כי אני יודע עד כמה זה יכול להיות קשה.
"אח שלי תמך בי כשהתגייסתי, אבל אחר כך שינה את דעתו. היום הוא חושב שחרדי צריך ללמוד בי- שיבה. אנחנו לא מדברים על זה יותר מדי, כל אחד עושה מה שטוב לו. הוא מצא את עצמו בישיבה, ואני בצבא. למרות חילוקי הדעות בנושא הזה, אנחנו בקשר מצוין."
ביום שבו התייצב בלשכת הגיוס, נקבע לו פרופיל ,72 בעקבות אלרגיה. "זה סגר בפניי את האופציה להיות לוחם, כמו שרציתי, ומאוד התאכזבתי. אבל בדיוק התפנה אז מקום בתחום של שילוב חרדים, והציעו לי לעשות את זה ולהת- גייס מייד.
"לא אשכח את הש›ק הזה. ביום שלישי הייתי בלשכת הגיוס, ואחרי יומיים, ביום חמישי, 4 באפ- ריל ,2013 כבר הייתי חייל בצבא ההגנה לישראל, עם מדים וקיטבג. מרוב שהם היו לחוצים שאכנס לתפקיד, נשלחתי לטירונות רק אחרי ארבעה חו- דשים בצבא."
את היום הראשון שבו יצא הביתה במדים הוא לא ישכח לעולם. "בחזרה מהבקו"ם לקחתי אוטו – בוס הביתה. אני זוכר שהנהג צעק למישהו, 'חייל, תתקדם קדימה.' אני הייתי שקוע בעצמי. רק אחרי כמה דקות טובות הבנתי שהחייל שהוא מתכוון אליו זה אני. אז נפל לי האסימון שאני כבר לא תלמיד ישיבה, אלא חייל בצה.ל"
"מעבר לזה, תחשבי שפתאום הייתי בסביבה של בנות, חיילות. לא ידעתי איך לדבר איתן, על מה לדבר איתן. כל הסיטואציות החברתיות האלו היו זרות לי ורחוקות ממני מאוד. תקופה ארוכה ישבתי בתוך עצמי, בלי לדבר עם אף אחד.
"רק אחרי שישה חודשים התחלתי להשתחרר. הביישנות נעלמה, ולמדתי לתקשר עם חילונים, גם עם בחורות. למדנו להכיר אחד את השני. כשהם רצו לדבר על יציאה לבילוי בערב שבת, הם ידעו לא לעשות את זה לידי. כשהבנות נגעו בי בטעות או שמו לי יד על הכתף, הן מייד תפסו את עצמן והתנצלו, הרי אני שומר נגיעה.
"היום זה נראה לי הכי טבעי בעולם להיות בס- ביבה הזאת."
איך שילבת את זמני התפילות עם סדר היום הצבאי?
"בטירונות במחנה 80 כולם היו דתיים לאומיים או חרדים, אז זה היה יותר קל. אבל גם בלשכת הגיוס יש עוד חיילים חרדים כמוני, שבעה. רוב השאר הם חילונים, והאמת היא שהרוב חיילות.
"אנחנו מקיימים שלוש תפילות ביום. האוכל שא – נחנו מקבלים הוא עם תעודות ההכשר הכי מחמירות שיש, כמו כשרות של הרב רובין, כשרות שחב"ד מאוד מקפידים עליה והיא מאוד יקרה.
"בזמן השירות גמרתי מסכת גמרא, שזה מאוד לא פשוט. זה דורש משמעת, במיוחד כשעושים את זה תוך כדי האינטנסיביות של השירות. בשנה השלי – שית עשיתי מכינה והשלמתי בגרויות, מה שלא קיים במוסדות החרדיים. זה ייתן לי נקודת פתיחה טובה יותר עם השחרור."
איך הגיבו החברים שלך לעובדה שהתגייסת?
"סיפרתי להם רק חודשיים אחרי שהתגייסתי. עם החבר'ה מהישיבה הגדולה אני כבר לא בקשר, אבל עם החברים מהישיבה הקטנה כן. אנחנו אפילו נפגשים ולומדים ביחד."
ברוכים פעיל בכל ירושלים ומוכר מאוד בציבור החרדי. הוא מדגיש שתפקידו הוא לא לכפות גיוס על חרדים, אלא לשוחח עם חרדים שפונים אליו ומביעים עניין בגיוס. "אני לא הולך לבתי ספר וישיבות כדי לתפוס את תלמידי הישיבה מחוץ לישיבה ולחפור להם על הצבא. אין פה שום כפייה או ניסיונות שכנוע.
"פרט לכמה בתי ספר חרדיים וישיבות, כמו בית הספר החרדי 'עמל ירמיהו' ובית הספר הטכנולוגי החרדי 'עתידך,' שמזמינים אותי להרצות בפני הת – למידים ולתת להם מידע מסודר לגבי הגיוס והצו הראשון, כל החבר'ה מגיעים אלי עצמאית.
"השם שלי עובר מפה לאוזן, הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. תראי, רק בחצי השעה האחרונה היו לי 30 שיחות של מועמדים לגיוס, שמתלבטים וזקוקים לי.
"הפחד הכי גדול שמתגייסים חרדים צריכים לה – תמודד איתו הוא הניתוק מכל מה שמוכר וידוע להם. רובם מוחרמים על ידי המשפחות שלהם. אלה שבו – חרים להתגייס למרות זאת, למרות הידיעה הוודאית שיאבדו את המשפחה, הם גיבורים בעיניי, וראויים לכל התמיכה האפשרית. אני לא בטוח שאני הייתי מסוגל לשלם מחיר כל כך כבד. למזלי, אף אחד מבני המשפחה שלי לא ניתק את הקשר איתי.
[SIZE=3]"מרבית החבר'ה שמסיימים את הישיבות לא מקבלים שום הכנה או הכוונה לחיים האמיתיים, והצבא מהווה עבורם קרש קפיצה. הוא פותח להם אפיקים חדשים של תחומי עניין, שאחרי השחרור יעזרו להם להשתלב בלימודים או בעבודה מסודרת. זה לא דבר של מה
חרדים עכשיו 